השריטות שלנו: למה אנחנו בוחרים להיות לבד ?

אתמול בעת השוטטות ברחובות תל אביב, צפיתי סביבי בעשרות בתי קפה וברים שכונתיים במתחם כל כך קטן. הווה אומר, מקום בילוי כל כמה מטרים, וחשבתי שאין עוד עיר בארץ שזוכה לכל כך הרבה מקומות בילוי, שהם מה שהופכים אותה לעיר שוקקת חיים המכילה בתוכה כל כך הרבה זנים של בני אדם.
צפיפות אוכלוסין בכל בר שני הזכירה לי את הקלסטרופוביה שלי ממקומות הומי אדם ואת העובדה שרבים מאיתנו אוהבים להמציא לעצמם פוביות כדי להצדיק התנהגויות שמקורן תמיד נוגע למקום רגיש אצלם שהם טרם פתרו אותו בטיפול פסיכולוגי.

הדבר שמשך את תשומת לבי נגע לעובדה כי אותם הברים הומי האדם כללו חבורות חבורות של גברים לחוד ונשים לחוד, כולם רוצים לראות ולהיראות כדי להפסיק לנוע בקבוצות. רובם נשקו לגיל 50-30, רבים מהם היו מרשימים בחיצוניותם, אבל מסתבר שאין זה משנה את מה שמתרחש בשנים האחרונות בחברת השפע: אנחנו נמצאים בתנועה, במסע של כיבושים שאינו ידוע לנו תמיד אם יהיה לו סוף, כי תת המודע שלנו מתוכנת כבר שנים לנוע אל עבר מסע אין-סופי, לכן אנחנו במקביל נמצאים במסע שעיקרו חיפוש עצמי, החיפוש אחרי משמעות שנוגעת לפנימיות שלנו, להעצמה אישית, למימושים קטנים, להרגעה עצמית כדי לא להשתגע מהמסע המייגע שנועד עמוק עמוק לגרום לכל אחד מאתנו למצוא את השייכות לבית אחד, לאיש אחד, לאישה אחת.

בסופו של לילה, רוב אלו שישבו אמש בבר השכונתי, על פי הסטטיסטיקה, יחזרו לישון לבד, כי הווייב של התנועה נמצא בכל מקום שבו המוח שלנו משדר לנו שעוד שנים רבות נצליח לנוע בלי להגיע ליעד הסופי, שהרי היעד לא באמת ידוע לאיש, ואולי מפחיד כל כך למצוא אותו, עד שאנחנו נוטים לשחק את משחק היעד, אך לא מתכוונים לאתר אותו לעולם.

אנשים נוטים לדבר על אהבה, אבל לא באמת לשהות בה יתר על המידה. הם נוטים לחלום בהקיץ, אך כשמגיע רגע המימוש של החלום, הם מוצאים את דלת הבריחה כי כדי לחיות בזוג, אנחנו צריכים להזיז משהו גם בתוכנו, באורח חיינו, אנחנו צריכים להתאמץ, לשנות הרגלים קטנים, לוותר, והרי- רובנו לא באמת מוכנים לשינויים גדולים, אלא אם כן עברנו תהליך אותנטי וכן שגורם לנו להבין את חשיבות המסע לקראת השינוי מחיי לבדות לחיי זוגיות,
או שאולי החיים שרטו אותנו כל כך כשהעמיסו לחיינו חוויות כואבות עוד מהילדות, מהבגרות, מהגירושין, מההורות, מהשיגרה, שהיא עצמה כואבת נורא. והשריטה הזאת הולכת אתנו, לפעמים בגאווה, כי היא השריטה שלנו, והיום מאוד להיות שרוט. קשה יותר לרצות לגשת לטיפול…Cool

אכן, כשחושבים לעומק על כל אותן הפעמים שבהן סוף סוף הצלחנו לגעת באהבה, אך בסופו של יום ויתרנו גם עליה, תמיד נצדיק את אמתלות השווא שאכן לא הייתה לנו בררה: האהבה הזאת גבתה מחיר גבוה מדי, עד שאי אפשר היה להמשיך לממש אותה. ואלוהים? בוהה בנו מכל מקום אפשרי. כמובן, לא אלוהי העם הנבחר, כי אם האלוהים שבראנו בתוכנו, הקול הפנימי שאומר לנו שאכן המציאות לא אפשרה לנו, והרי היינו חייבים לנוע הלאה.

מחר שוב נמצא את עצמנו בבר השכונתי, הפעם יותר מפוקחים ומפוכחים, יותר מחוספסים, כי אנחנו כבר עמידים לחיים וכבר למדנו לחיות כל כך הרבה שנים לבד, גם כשפקדו אותנו מדי פעם מערכות יחסים כאלה ואחרות אפילו לאורך שנים, המוח שלנו כבר התרגל לקום לתוך השקט, להתנהל ביחידות, אבל להשקיט את מצפוננו כדי שלא נבחין חלילה בשריטה שנחרטה כבר לפני שנים, ולנסות דרך השקטת המצפון לשוב וליצור קשרים אינטימיים נוספים כי הרי אנחנו תמיד מנסים…לא כך?

שוב במהלך השבוע נפקוד את הבר הזה או הבר האחר, נבחין באנשים יפים, נזכיר לעצמנו שגם אנחנו כאלה אפילו שאנחנו נושקים לגיל 40 או 50, אבל תמיד נחזור לאותה נקודה שבה לא נעז לשנות כהוא זה את השריטה שכבר מזמן אנחנו מאמינים להכרח קיומה. היא הרי ההגנה שלנו. אם היא איננה, עוד נמצא את עצמנו חלילה בתוך מסע אמת של אהבה.

האמנם החיים שרטו אותנו? או שמא זוהי האבולוציה שהפכה אותנו לבני אדם מתקדמים שכל מהותם אינה נוגעת לאהבה זוגית אלא דווקא לאסטרטגיה כיבושית לצדו של הציפרלקס שנועד להפיג את החרדה הקיומית של השריטה, אך לעולם לא יעקור אותה מלב העניין, שהוא תמיד החרדה הקיומית מאינטימיות שנוגעת לי ולו, אינטימיות שבתוכה אין צורך לנוע לברים שכונתיים, ובה אין צורך במסע של כיבושים, כי הרי אנחנו הכיבוש, אנחנו העיקר, אנחנו היעד, ואין לנו צורך נוסף ב"וויז" המבוקש שיראה לנו את הדרך.

אנחנו הדרך. אנחנו האשמה.

שינוי, כמו תמיד, יתחיל בנו.