קוראים לזה "ויתור", ויש שיקראו לזה "כניעה" למציאות. מה באמת יכולתי לעשות מול גבר שכבר הקים משפחה משלו ויודע שהוא לא רוצה ליצור ילד נוסף כי הטראומה שהוא חווה בגידול ילדיו לבד לא מאפשרת לו לנשום כראוי?
ראש השנה כבר לא התחיל בסימן שאלה. הוא הגיע בדיוק ברגע שבו החלטנו שייפסקו גם ההודעות בסלולרי…ארבעה חודשים חלפו עד הניתוק הסופי שחל בדיוק בחודש הזה. השקט המוחלט שנוצר בינינו גרם לי להרגיש היטב את החלל. כל מי שסביבי טען שהעובדה שבחרתי להיפרד ממנו היא לטובה. שהחיים עם הילדים שלו תחת קורת גג אחת היו מאלצים אותי לוויתורים שלא הייתי מוכנה להם, ויתורים הנוגעים לטריטוריה העצמאית שחשובה לי. רציתי אותו, לא בטוחה שבאמת הייתי מסוגלת להתמודד עם כל החבילה שמגיעה עמו. קונפליקט על קונפליקט נוצר. האימהות לא הייתה בדמי וגם היא עוררה סימני שאלה אם בכלל אהיה מוכנה לילד אי פעם…ואם לא…אולי הפרידה שלי ממנו הייתה לשווא?
ייסורי הלב הגיעו בבת אחת. הגעגועים העזים לא הניחו לי, החלומות, ההתעוררות באמצע הלילה בלי שישלח לי הודעה בחצות כהרגלו, הכרית הריקה שהוצפה רק בדמעות שהזכירו לי שמציאויות מורכבות מנצחות גם אהבות גדולות.
אבל ההתייסרות לא הייתה קשורה רק לאובדן מערכת היחסים, אלא לעובדה שהגבר שעטף אותי חודשים על גבי חודשים לא מצא את היכולת לגבור על המציאות העגומה והחליט לוותר על המלחמה אל מול האהבה שלנו.
"זו גם את שוויתרת", אני מזכירה לעצמי…אלא שבתוכי ידעתי שאם רק היה מראה סימני מלחמה, הראייה הרומנטית והחולמנית שלי הייתה מנצחת כל מכשול.
הידיעה שמחודש לחודש, הלב הפועם בקרבו של הגבר שאוהב אותי, יפסיק לפעום ביום מן הימים ואיהפך פתאום זרה, מייסרת ללא גבול. זהו הכאב הגדול שקיים בפרידה ממערכת יחסים שהרגשות בה עוצמתיים, ורק הוויתור עליה משיקולים רציונליים, יגרום לה להתמוסס בדרכה עד שלא יישאר ממנה מאום…רק זיכרון של תקופה שהייתה וחלפה…
