הבלוג של הגרהבלוגיה

פרק ז’ – גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת

הוא לא ענה…אבל גם אם היה עונה, מה בדיוק יכולתי לומר לו? שכך לפתע פתאום גיליתי שאני יכולה לנהל קשר עם גבר שמגדל את ילדיו בעצמו? שכך לפתע אני מצליחה לדמיין אותי בתוך משפחה גדולה שאיננה המשפחה שיצרתי בעצמי?

הייתי מבולבלת, אבל התגעגעתי לחיזורים שלו, לקול שלו, לוודאות שחש כלפיי, לתשוקה שבינינו. הבנתי שלא אוכל לשחק בו, אף שמעולם לא הייתה לי כוונה לעשות זאת. ברור היה לי שהייתי חייבת להיות החלטית: להיות אתו או בלעדיו! אבל ההחלטיות הייתה רחוקה ממני והלאה…

כשהאהבה תיכנס לשגרה לא יהיו רק ניצוצות וכוכבים, יהיו הרגלים שאת חלקם לא אוהב. פתאום הדברים הקטנים בניהול משפחתו יהיו צורמים עבורי, האם תהיה לי האפשרות לשנות הרגלים של שנים של אב שגידל את ילדיו בעצמו בלי נוכחות אמתית של אישה? ומה בדיוק מבהיל אותי? העובדה שהמרחב הביתי שלי לא יהיה רק שלי ושלו? העובדה שלנהל משק בית עם שלוש נפשות תצריך מאתנו יכולת כלכלית שלא נוכל לעמוד בה עם השתלבותי והשתלבות תינוק שאתכנן בעתיד? האם בכלל קיימת אפשרות עבורי לחיות בבית אחד בלי הרגלים נכונים של סדר וניקיון וגבולות שחייבים להיות לילדים בעיניי? ולמה לעזאזל להכניס את עצמי לקשר שמראש הוא מורכב ומיועד אולי לאישה גרושה עם שני ילדים משלה ולא לרווקה שנחשבת גם אטרקטיבית שמסוגלת למצוא לעצמה קשר פשוט יותר. אלא שמורכבות מעולם לא הייתה הבעיה שלי. אולי ההפך הוא הנכון.

כל חיי מצאתי את עצמי בקשרים עם גברים מורכבים שהצריכו את אוזן הקשבת שלי, את היד האוחזת שלי, ובתת מודע בוודאי חיפשתי גבר שלא יגיע מוכן. גבר שבתוכו זקוק לאיחוי ולריפוי של אישה. גבר שייראה חזק למראית עין, אבל מסובך במערבולת רגשית- נפשית בתוכו, ואני אהיה זאת שמושיטה לו את גלגל ההצלה לעצמו…

יום שישי אחר הצהריים, שוכבת במיטה וקולו בוקע לפתע מן הרדיו. המוזיקאי שלי בשיא כישרונו מהדהד בסלון ביתי בלי שהזמנתי אותו. יש סימן גדול מכך? הדמעות החלו לזלוג בקצב מהיר יותר, הגעגוע שלי גבר, אבל לא העזתי לצייץ לו בווטס אפ, אלא לתת לו את הזמן להשיב לשיחת הטלפון האבודה מהצהריים. בעודי נוסעת לבית הוריי לארוחת ערב שקיוויתי לסיים כמה שיותר מהר כדי לחזור למיטה שחיכתה להמשך דמעותיי. הייתה בי הידיעה כי בשיחת טלפון אחת אוכל לגרום לו להגיע לביתי, אבל הייתי חייבת להיות החלטית אם אסכים להיות עמו באש ובמים… ואני… בסך הכול רציתי אותו לידי, מכורבל מתחת השמיכה, לוחש לי מילים של אהבה ועוטף אותי כהרגלו. לא רציתי מילים גורליות לומר לו, לא רציתי להתחייב שמעכשיו ועד עולם אצליח להכיל גם את ילדיו. הבלבול המשיך לגעוש. על שיחת הטלפון ויתרתי, עד שלא יכולתי להתאפק…שלוש לפנות בוקר “מתגעגעת…” והוא, תוך שניות בחר להגיב…

“גם אני…” זה היה פתח לדיאלוג חדש, ומיד הוא התקשר לספר לי שלא ענה לי כי היה לו קשה לשמוע שאין לי מה לחדש. “אני אוהב אותך, אבל את חייבת להיות החלטית, הלב שלי מרגיש ואני לא מתכוון להתמסר לאישה שלא בטוחה שהיא רוצה לצאת למסע הזה איתי”.

אנחת רווחה מצדי…לא הכול אבוד… ובמקום להרצות לו על פילוסופיה בגרוש הכוללים את פחדיי להיכנס לקשר שיצריך ממני ויתורים והתאקלמות לקשר במשפחה קיימת, בחרתי רק לומר “אני אוהבת אותך”. ומיד עם תום השיחה, הוא כבר היה בדרכו אלי…שש בבוקר שבת, היום מאיר עלי אחרת, ולמרות זריחת השמש, הצלחתי להבחין גם בכוכבים…

תגים
המשך קריאה

הגר

עיתונאית, מאמינה באהבה מדויקת בלבד, ללא פשרות. סינגלית בת 35, אטרקטיבית ומחוזרת שחיה בקונפליקט מתמשך בין הצורך בשייכות ובין הפחד משגרה שמכניסה את האהבה לתוך קופסה ידועה מראש

מאמרים קשורים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Back to top button
Close
Close