אז הנה אני צועדת לכיוון הרכב שלו…מבט ראשון חטוף ומבוכה אדירה שתוקפת אותי, מה בדיוק חשבתי על המראה החיצוני שלו? לא היה ספק בגבריות הכובשת שלו, אבל אני לא בטוחה שהוא האיש שדמיינתי בטלפון. "את אפילו יותר יפה במציאות מאשר בפייסבוק"- הוא אמר לי, שם הכרנו דרך חבר משותף. שבועיים של שיחות טלפון אינטנסיביות, בעיקר על החיים ומהותם, מסוג השיחות שמעניינות אותי בעיקר, כי לטייל בנפש האדם ראוי יותר בעיניי מאשר לטייל באירופה או בתאילנד.
תמיד קיימת השנייה הזאת כשאנחנו פוגשים את הדייט שלנו פנים מול פנים ומדמיינים מה באמת יעלה בגורלנו בעתיד, האם האנרגיה מרמזת על הבאות? האם היא בכלל קיימת? ומה מידת הייחוס שאנחנו מייחסים למשיכה המינית הראשונית ועד כמה היא מכרעת לעתיד?
אבל השנייה הזאת אצלי הייתה מורכבת מהקול שעוד זכרתי בטלפון, מהמילים שנאמרו ומתהליך הקירבה שהחל להירקם עוד מהשיחה הראשונה ועד הפגישה הראשונה. ובכל זאת, קיים היה בי הקושי לחבר את החיצוניות לתמונות שהיו בדמיוני כי למרות הצצה בתמונות בפייסבוק, משהו אחר קורה במפגש גורלי מציאותי.
לא הייתה בי הידיעה באותם הרגעים, אבל הייתה בי תחושה שהאיש הגבוה הזה, המתהלך לצדי, עוד יעורר בי תחושות עוטפות שכל כך כמהתי להן, ובכל זאת משהו בחזות שלו היה שונה מהטייפ קאסט שציירתי בדמיוני. 1.85 של גבריות מחוספסת, אולי מחוספסת מדי, אפילו בשבילי…
מה אירע מאז אותה פגישה ובמשך החודשיים הראשונים? בלבול לא מובן, חוסר יכולת לדעת האם הוא הגבר שאני רוצה להכניס אל חיי. קינאתי בו בוודאות שחש כלפיי, ביכולת שלו לומר שאני היא האישה שהוא חיכה לה שנים, רציתי להרגיש את אותה הוודאות כלפיו, וכמו כל אישה למודת ניסיון שחוותה מערכות יחסים ארוכות, ידעתי שהזיהוי עוד יגיע, לכאן או לשם…
מה אירע מאז אותה פגישה ובמשך החודשיים הראשונים? בלבול לא מובן, חוסר יכולת לדעת האם הוא הגבר שאני רוצה להכניס אל חיי. קינאתי בו בוודאות שחש כלפיי, ביכולת שלו לומר שאני היא האישה שהוא חיכה לה שנים, רציתי להרגיש את אותה הוודאות כלפיו, וכמו כל אישה למודת ניסיון שחוותה מערכות יחסים ארוכות, ידעתי שהזיהוי עוד יגיע, לכאן או לשם…לא יודעת אם הייתה זו העקשנות והנחישות שלו להכניס אותי אל חייו, אולי הידיעה שקיימת בנו בכל זאת תשוקה מעוררת השראה, אולי פשוט הסבלנות שבי לפצח את העניין כדי להבין אחת ולתמיד האם האיש שאותו אני חווה חודשיים הוא האיש שאתו אני רוצה לצעוד על אותו השביל בלי להתבונן לצדדים, אלא אל תוך עיניו, להרגיש מוגנת שם, מוכלת על כל הצדדים המורכבים שבתוכי, על כל הספקות שאי פעם חשתי אל מול העולם שלא תמיד חשתי שייכת אליו. האמנתי באהבה שורשית, מן היסוד, כזאת שמחברת אותנו לאדמה ומעיפה אותנו לשמים, בלי לבחור רק באחד מן היסודות. האמנתי שבערה פנימית היא אש שחייבת לשרור בין גבר לאישה, תמיד ובכל מצב. הפחד של חיי היה להפוך לעוד אישה שיושבת מול בן הזוג שלה בעיניים כבויות.
לא רציתי להיות אחת מן הנשים שנכנסו לשגרת חיים עם גבר שהן כבר לא מרגשות אותו, שהוא כבר לא מרגש אותן. עוד סיבה לחרדה הניצחת שלי מפני מוסד הנישואין, איום השגרה, איום המציאות שמנחיתה בכל רגע נתון ומרחיקה אותנו מהחולמנות שאני עוד מעזה לחלום. יש שיאמרו שלמרות היותי אישה בשלה במלוא הדרה, החולמנות שלי לאהבה מן הסוג הזה, היא חולמנות שמתאימה לנערות מתבגרות ולא לאישה בת 37, אבל עבורי זה הצורך. הצורך שלי…הצורך לחוות גבר שיודע מהם צרכיה הרגשיים עמוקים של אישה. הצורך שיצליח לגעת עמוק בנימי הנפש ובפצעים שנאגרו עם השנים, הצורך שיצליח לקלף את שכבות הפחד וליצור עולם שלם של הוא-אני- אני והוא.
לא זוכרת מתי בדיוק היה הרגע שבו הוא אמר לי: "אני אוהב אותך"- אבל המשפט הזה נאמר הרבה לפני שעיבדתי בעצמי מה התחושות שלי כלפיו. התקרבתי קמעה, התרחקתי שני צעדים אחורה, ושוב כמו בטנגו…"צעד קדימה, שניים אחורה, סקובידו". מישהו עוד יטרח להשלים את השיר המטופש הזה "הוא לא הבטיח שלנצח תרקדו".
חודשיים בדיוק הכינו אותי לרגע המיוחל ששנינו חיכינו לו. אני נכנסת לסופר המקומי, עורכת את הקניות השבועיות, כי אם לא אעשה זאת, אשאר עם מקרר ריק ועם בית ללא חומרי ניקוי שאוזלים בקצב רצחני. ההתמכרות לאקונומיקה ולפוליוויקסמזמן הפכו לטרנד חיוני בחיי- אולי מתוך הצורך המטאפורי לנקות חלקים מתוכי ולגרום לי להרגיש תחושה אמתית של בית ושייכות. שובהוא כותב לי הודעת "ווטס אפ" שהפכה להיות הכלי העיקרי במשחק החיזור שלנו מן הרגע הראשון. תחושת הנמלים שזרמה בגופי באותם הרגעים הייתה אחרת, שונה ומיוחדת…תחושת געגוע קיבלה גוון של ודאות ופינתה מקומה לפרפר שחודשיים חיכיתי לו שירחף בתוכי ויציף אותי בידיעה…
בפשטות, ללא הקדמות, ללא מניירות, ללא ספקות, סוף סוף יכולתי לקחת נשימה ארוכהה…
