בגיל 28 קיבלתי הצעת נישואין. רגע מרגש בעיני כל אדם, בין אם הוא גבר או אישה. הריחוף הרגעי בדבר השכינה שתשרור בינינו, כמעט המריא אל על מעבר לקשת בענן, אלא שמול עיניי באותו הרגע בדיוק ריחף דבר מה אחר שנקרא "החיים שלי" בעוד עשר שנים, החיים שאצטרך לחיות לצד גבר שלא הייתי בטוחה בבחירתו.
גבר רציני וייחודי, אך עמוק פנימה יכולתי להתבונן ולהודות: השכינה לא יכולה לשרור בין שניים כשהלב מטיל ספק, והלב שלי הטיל…הוא לא הטיל מטבע של בעד או נגד, אף לא ביצה מזהב שגילתה לי את רזי המסתורין ביני לבינו, אלא רק ספק קל! שהיווה עבורי צומת דרכים כבד משקל… וכך מצאתי את עצמי מתבוננת במעגלים ספירליים בתוכי בלי להיכנע לכוח האינרציה וההרגל שעלולים היו לתעתע בי.
No, I don’t!
בחירה רציונלית הייתה מבטיחה לי חיים עטופים ונוחים, אך אני לא חיפשתי את הנוחות, אלא דווקא את הבעירה הפנימית שתזכיר לי שלצרכים הרגשיים, הפסיכולוגיים והרוחניים שלי יש מהות, וזו הזכות הבסיסית לרצות להרגיש ולנוע בעקבות תנועת הלב ששינתה את כיוונה אחרי ארבע שנים במערכת היחסים.
ובחרתי בי…בחרתי ביכולת שלי לבחור, בחרתי בשליטה ובחשבון הנפש הנוקב, בחרתי בצורך ובמחויבות לדייק את חיי לעצמי, לא לעדר המצפה והצופה סביבי.
ובכל רגע נתון יש לנו הבחירה, גם אם האופק לא נראה, קיימת הבחירה לזמן אל חיינו נשמה תואמת שנרגיש בנוכחותה את תחושת השייכות, האינטימיות והייחודיות.
וכך תקופה קצרה אחרי, עם התכווננות רצינית של מחשבות ורצונות, מצאתי את הזיווג הבא שהתאים לתקופה נוספת של שנים לעבור איתי מסע שלם של אהבה. התחושה, שהדלת הקודמת שסגרתי, פתחה חלון הזדמנויות חדש, היוותה את ההוכחה שלחיים כוח משל עצמם לנוע ולהניע גם אותנו. אהבות רבות יכולות להיות גדולות, הן יכולות גם להיות קצובות בזמן. אם נלמד להקשיב לפעימות הלב, אם נדע לזהות את הכיוון שאליו נוהרת הרוח בקרבנו, נצליח לאזור אומץ ולא לפחד משינויים. כולנו, הרי, ראויים לאהבה. אהבה שאין בה קורטוב של פשרה. אהבה שלמה.
