דעות וסיפורי אהבההבלוג של מאיההבלוגיהפנויים ופנויות

תל אביב – מורכבת כמו אישה, מפתה, הפכפכה

זרה ושייכת

תל אביב – פעמים רבות ניסיתי לפצח את קוד הקסם שלה, ובכל פעם שאחזתי את מפצח האגוזים, גיליתי שאני מפחדת ממנה, מפחדת ללכת לאיבוד בין כל צמאי הבמה שאינם שונים ממני. עיר האפשרויות הבלתי סופיות- האם היא עוטפת את תושביה גם בלילות הקרים כשכולם מתנדפים מהברים החשוכים לבדם או בזרועות נחמה מתוקה בלילה סגרירי? יכולת ההכלה המופלאה שלה לכלל האנשים- האם היא אותנטית או מהווה מסכה בפני עצמה?

אני אוהבת את תל אביב, אולי משום שיוקר המחיה בה הופך אותה לבלתי נכבשת בעליל, מה שמעלה את ערכה גם בעיניי. תל אביב- גם את ההליכה ברחובותיה אני אוהבת- כי יש לי הפריבילגיה כאישה יפה לפסוע על מדרכות הבמה אל מול קהל שאוהב לנעוץ מבטים, רובם רווקים, רובם בגילי, רובם מנסים לפצח בעצמם את הגן שיעזור להם למצוא כבר את השקט בתוכם, השקט שלרוב, העיר דווקא תרחיק אותם ממנו…

“שלח לי שקט טוב מוגן”, כתבה יונה וולך וסיכמה את הכמיהה של כולנו לשקט, בלי לתהות על קנקן השקט המאיים עלינו בבדידות קיומית, ומסיבה זאת אנחנו מחפשים דבר ההפוך ממנו: רעש לצעוד בתוכו, רעש שרק תל אביב- מלכת הדרמות והסערות יכולה להרעיש בנו חוויות מרטיטות ולאחריהן להנחית אותנו לקהות חושים ולשקט ריקני: מניה דיפרסיה בהתגלמותה.

אני אוהבת את תל אביב משום שהיא תמיד הייתה מחוץ לגבולותיי, העיר שלא העזתי לגעת בה מקרוב, כמו שחקנית ראשית שאין סיכוי להתחרות בה ותמיד יש חלקים סמויים בלתי מושגים בתוכה כדי לשאוף לכיבושם. אמנות הכיבוש כחלק מהאינסטינקט החייתי שלנו?

תל אביב- לילות מסוימים העברתי בה, תמיד בהרגשה של זרות ושייכות כאחד. תמיד עם הכמיהה לכבוש אותה אל מול הידיעה שאני עלולה להיבלע בה. תל אביב- אני אוהבת אותה, עד כדי הרצון לשנוא אותה משום הפחד להתמכר אליה, הפחד להתמכר לבמה המדומה שהיא מציעה, לתחושה האין סופית שהכול יכול לקרות בה: האהבות הגדולות ביותר, הדלתות שנפתחות, העושר התרבותי שהיא מציעה, האשליה המדומה שאם נבחר לגור בה, אזי כל צ’אקרות היקום תיפתחנה בפנינו. אני אוהבת אותה כי כל עיר אחרת לידה נראית אנמית וחסרת אישיות.

 

תל אביב- יום יבוא וכבר לא אפחד ממנה ,אצליח למצוא בה בית מלטף : בית שמיועד לכל מי שמרגיש שונה, הבית שיש בו אפשרות לחדרים מוחצנים או מופנמים על פי בחירתנו.

ואם ארגיש בה גם לבד…אזכור תמיד שזו לא אשמתה כי שייכות אינה קשורה לבית עם ארבעה קירות או לעיר מגורים, אלא למה שאנחנו מרגישים כלפי עצמנו מבפנים.

להתרווק בתל אביב: אמנות הכיבוש או לב להרגיש בו הכול?

תל אביב- מורכבת כמו אישה, מפתה, הפכפכה כמו כל חוצנית שלא מכירה את התרבות הפנימית במדינת תל אביב, התנגדתי לחלקים רבים בתוכה, אלא שמעולם לא הכחשתי את היופי הגברי הרווקי המתהלך בה ואת גאוות היחידה של רובם על חוסר הפשרה בדרך למציאת אהבה. חלק הארי של היופי הרווקי נושק לבני ה40 הנמצאים במוד הרוצה בחלקו להימצא בזוגיות. גם אם רובם חסרי רכב ולכן ימעיטו להתאמץ בהיכרויות מחוץ למדינתם, אציין למען ההגינות כי רוב מחזריי התל אביביים הרחיקו לכת עד מושבי המרוחק שעת נסיעה, ומכאן המסקנה- כי כשאישה מעוררת אדרנלין בגבר המסוקרן ממנה, הוא יתאמץ עבורה בזכות כוח המגנוט שלה, ללא קשר למקום המגורים. גבר המתאווה להכיר את אהובת חייו, יחצה עבורה לא רק את שדרות רוטשילד, אלא אוקיינוסים שלמים.

ומה קורה כשהסקרנות שהאישה מעוררת בגבר עדיין לא חצתה את גבול העצלנות שלו?

מה הסיכוי לגרום לו להניע את רכבו (בתקווה שיש לו אחד כזה) ולהאיר את עיניו שבנות ראויות נמצאות גם מחוץ לרדיוס הידוע, מרחק רבע שעה נסיעה? כיצד קורה שעם המגורים בתל אביב גברים רבים סוגרים את עצמם בקופסה של אשליה כי ההרפתקות היחידות מתרחשות רק בעיר הפתיינית, וכי כל דבר המצוי מחוצה לה, אינו באמת קיים?

מי שמחפש נפש תאומה לחיים שלמים, צריך ללמוד לצאת למסע של עבודה קשה. הסיכוי שהיא תחכה לך בשדרה המקומית דומה לסיכוי שלך להיות השחקן המקומי היחידי בין כל אריות הכיבוש הנמצאים סביבה.

תל אביב – לא פעם תהיתי האם הכמיהה שלי אליה נובעת מכישורי המלודרמה שלי שימצאו בתל אביב בית נוח לגינוניי הנשיים המולדים? האם הפחד שלי מפניה נובע מן הידיעה כי אני עלולה להתמכר לתפקיד השחקנית הראשית שתזיז כלי משחק של אחרים בלי לשים לב שאני נמצאת במאורת שחקנים מקצוענים מלבדי שעלולים בשל כישרונם להזיז גם את כלי המשחק שלי?

עיר הפיתויים – מורכבת כמו אישה, מפתה והפכפכה. אף שזכתה לכינוי של פתיינית, אפשר לרקום בה גם יחסי אמת, דווקא משום שהיא רועשת וגועשת ומלאת אפשרויות לריגושים הגורמים לשובע רב ובעקבותיו לבחילה שגורמת לחיפוש יעד מחדש אל עבר בני זוג פוטנציאליים- אותנטיים, מרשימים ובשלים המסוגלים לאהבה שלמה, מספקת ומעצימה.

לאמתו של דבר, כל בני האדם המחוברים לעצמם מחפשים בחיבור הזוגי בית לנטוע בו שורשים, ולב להרגיש בו הכול.

כולנו צמאים לכך.

כולנו ראויים לכך.

כולנו צריכים להתאמץ למען הסיכוי לחוות אהבת אמת.

 

תגים
המשך קריאה

מאיה ע.

מאיה (37) כתבת תוכן ועורכת לשון, כותבת סיפורים קצרים הנוגעים לתלאות החיים. אחרי שלוש מערכות יחסים ארוכות של שנים מתמודדת עם קושיות גדולות של החיים: המרד במוסד הנישואין לעומת קדושת הזוגיות/ החיבור לאינדיבידואליסטים שאינם הולכים בתלם לעומת הצורך בשייכות/ הפחד מאימהות לעומת החשש מהוויתור עליה/ הצורך בעוצמה והפחד מההרגל/ הצורך במימוש עצמי לעומת קשיי המציאות/ האמונה באהבה כמהות החיים לעומת החשש משינוי צורתה/ המלחמות הפנימיות לעומת הצורך בשקט פנימי- על הכול ועוד...כותבת... הירשמו לדף הפייסבוק שלי: מאיה- עריכת לשון וכתיבה

מאמרים קשורים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Back to top button
Close
Close