וזה הפך להיות אישיו בפני עצמו, הרבה לפני שהחלטתי ביני לבין עצמי אם בכלל אי פעם ארצה להיות אימא באמת, אם הידיעה שהחופש שלי יום אחד ייגמר ויוקדש למישהו אחר, לייצור קטן שאצור בעצמי, אינה ידיעה מוחלטת… אולי בכלל ארצה כל חיי לשוט אחרי הספינה שתוביל אותי למקומות שבהם אבחר אם להיות או לא להיות, אבל הבחירה תמיד תהיה שלי…ואולי זה עוד סוג של חרדה … אבל מורכבות החיים לוקחת אותי גם למקומות אחרים גם…
והנה, אחרי שלא הייתי בטוחה בעצמי האם מורכבות חייו יכולה להשתלב בחיי או במילים אחרות האם זה צעד חכם להכניס את עצמי לחיים של גבר עם אורח חיים מורכב עוד יותר… אבל אולי דווקא בגלל תלאות החיים שהוא עבר, דווקא בגלל זאת, אני רוצה להיות גלגל ההצלה שלו…האישה שמצילה את הגבר שזקוק לחבל. צורך נרקסיסטי ידוע שלי…להרגיש הצלחה במקומות המורכבים באמת…
הוא היה כל מה שביקשתי לחיי: גבריות נוכחת, כישרון יוצא דופן, למוד ניסיון, חזק ורגיש כאחד, עוטף ואוהב ללא משחקים מיותרים, מחבק אותי כל הלילה, אומר לי שהוא אוהב אותי, מחזר אחריי בכל דרך אפשרית ונותן לי להרגיש נסיכה ולא ליום אחד…
ועם כל אישיותו שכבשה את שלי, בעיות כלכליות שלא מאפשרות יציבות, ילדים מתבגרים הגדלים בביתו, האם אי פעם יוכל ליצור איתי באמת חיים נטולי דאגות? האם כניסה לחייו משמעותה כניסה גם לחיי ילדיו שיהפכו חלק בלתי נפרד מחיי? האם אני בנויה לכך? ואם לא….האם אי פעם שוב אזכה לאהוב כמו עכשיו…אחרי ששנים לא הרגשתי את פרפרי הלב עד אשר הוא נכנס אל חיי…
"קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף"…- האם הוויתור עליו יצריך ממני לוותר על חיי אהבה לתמיד?
נכון יותר היה להעביר חלק מן הקשיים שגיליתי היישר אל מחשבותיו…הוא דיבר על הרצון לילד משותף. זו הייתי אני שהיססה בגלל מצבו…ופתאום כמו שביקשתי הוא התפכח…שאלות אם יוכל ליצור ילד נוסף, וכיצד יגיבו ילדיו? האם נסתדר כלכלית? יש לו אהבה לילד נוסף, אבל ההתמודדות והצורך להשתחרר כבר מעול גידולים הילדים והצורך הגדול ממילא להתמקד גם בגידול ילדיו בהווה…גרמו לו להבין שהדלי שלו מלא…יש לו מקום רק לילדיו ולי…ילד נוסף לא יכול להיות חלק מחייו.
ומה בדיוק הצעתי בעצמי? שיחלוק עצמו בין שני בתים? לא בטוחה שיכולתי לגור עם עוד שלושה ילדים שאינם שלי…ושוב הכול מחלחל פנימה…"אני אוהב אותך ואותך אני רוצה, אבל אני לא רוצה עוד ילד".
המחשבה תחילה לא קיבלה צורה החלטית, אלא עם הזמן….הזמן שיצר מתיחות בעקבות העניין שגרם גם לי לחשוב כיצד עכשיו אחרי חצי שנה של אינטנסיביות מוחלטת בינינו אתמודד עם מציאות ועם משבר נוסף ומה הדבר הנכון לעשות והאם בכלל יש כזה דבר?
הידיעה שאני אוהבת אותו באמת…אבל האהבה הזאת מתחילה לקבל צורה של מכשול…ומכאן הדרך לתהום הייתה ידועה. הנה שוב זכיתי להכיר את שאהבה נפשי…אבל "אליה וקוץ בה…" – המכשול לא ייעלם, המציאות לא תשתנה. אני נשארת עם סימן שאלה גדול, חוששת שנכנסתי למצב בלתי אפשרי שהיציאה ממנו לא תהיה מידית…התפכחות אמתית: אהבה אולי לא תמיד יכולה לנצח הכול…
שוב אנחנו אוחזים ידיים ומרפים…אני עוזבת, הולכת לדרכי, מנסה להתמודד עם העובדה שמסלול החיים שלנו אולי לא יכול להיסלל יחדיו.
" נשמעת מאוד הגיונית הבחירה שלך…" עניתי בציניות. חווה ישירות את תלאות חייו כמכשול למערכת היחסים של שנינו גם, אם כי אהבתי לשמוע את הילדים שלו מגלגלים בפיהם את המילה "אבא". העובדה שמגיל צעיר הפכתי לכתבת חשפה אולי כתיבה דעתנית, צבעונית וחצופה, אבל היא לא חסכה ממני את הצורך להוכיח את עצמי גם לעצמי ולהתעמת עם הערך העצמי שלי בעיני עצמי- תוצר של אב ביקורתי.
אהבה- רבות נכתב עליה, מיטב החוקרים ניסו להגדירה, רבות דובר בעניין, שרו עליה שירים, יבשות חצו למענה, אבל לי היה נדמה שהיא קצת חמקה ממני בשנים האחרונות. הצעת נישואין אחת- לה סירבתי לפני תשע שנים ועוד פרידה לפני חמש שנים אחרי זוגיות של שנים עם האקס המיתולוגי, גרמו לי לבחור במסלול ה"סינגל" ללא "ריליישן שיפ" עד כי נראה שהתרגלתי לחיות באופן לא זוגי, מבלי לוותר על חיזורים ופרפרי לב שביקרו את לבי לעתים רחוקות לצד הכמיהה האמתית- ללכת ברחוב ולזהות את שאהבה נפשי באופן מדויק ומידי, לא על מנת שמישהו יהווה עבורי גורם משלים, אלא מתוך הידיעה שהתמזגות נכונה של אנרגיה באנרגיה תעצים את החוויה הרגשית של עולמי הפנימי.
מה אירע מאז אותה פגישה ובמשך החודשיים הראשונים? בלבול לא מובן, חוסר יכולת לדעת האם הוא הגבר שאני רוצה להכניס אל חיי. קינאתי בו בוודאות שחש כלפיי, ביכולת שלו לומר שאני היא האישה שהוא חיכה לה שנים, רציתי להרגיש את אותה הוודאות כלפיו, וכמו כל אישה למודת ניסיון שחוותה מערכות יחסים ארוכות, ידעתי שהזיהוי עוד יגיע, לכאן או לשם…
